בניתם פעם בית מחול? מגדלים?
רציתי לשתף אתכם בהתרגשות שלי...
בניתם פעם בית מחול? מגדלים?
או נכנסתם למערה בתוך עץ שנגרמה ע"י ברק ?
האם דמיינתם איך אתם שם, יוצרים לכם בית?
והוא מלא מכל מה שרציתם...
לי היה בית כזה כשהייתי קטנה, בית חלומי בתוך עץ,
והיתה לי תרנגולת , וכלב וסוס...
וזה היה בסיפורים שכתבתי ללוח המשותף בביה"ס,
בסיפור ההוא קראו לי אליתמה, תמימות של האל בתוכי.
בימים אלה מרגישה כך באתר החדש שלי, שנתיים שכב בלייבסיטי, ריק
ורק שילמתי עליו,לא ידעתי מה לשים בו
ופתאום זה השתחרר ואני כמו אותה אליתמה בתוכי
ממלאה אותו בהתלהבות בשמחה, שוכחת את עצמי עד 4.00 לפנות בוקר,
חוגגת עם הצבעים, עם התמונות... עם כל מה ששלי.
הרגשתי צורך לשתף אתכם בחוויה של יצירה, ספר/אתר, זה כמו ללדת ילד,
כשאנו מגשימים, אנחנו בורא, מביאים את היכולת האלוהית לידי מימוש בפיזי.
אתמול בכלל התעליתי על עצמי, שכחתי בכלל לאכול... :)
אבל הגוף שלי והנפש היו שמחים,שיחררתי משהו לחופשי.
אוהבת אתכם.
והנה הבית הקטן החדש שלי בחור שבעץ, של אליתמה
והנה למשל דף שהוא כבר שם, נותן נוכחות להמון מקום חדש להיווצר
ומכיל את כבר שנעשה ... הכנסו כאן :)
שמעתי את האור... / שיר שכתבתי בגיל 18
שמעתי את קולך נשמתי
קוראת את לאהבה אותי,
שמעתי את קולך נשמתי
בוראת את אלוהי בתוכי.
שמעתי קול עם הרבה אהבה
שמעתי הכל
שמעתי את האור
ראיתי את הקול.
שמעתי את האור מדבר מתוכי,
ראיתי את הקול משחק סביבי,
ראיתי את האור מלטף ילדים,
בורכתי אלוהי בקול הפנימי,
בורכתי אלוהי באהבה אמיתית,
בורכתי אלוהי, באמת.
אני, הילדה הקטנה שבי....המסע /סיפור אישי 1999
שנים חיכיתי לרגע הזה ועכשיו אני מרגישה בבטן, זה הזמן עכשיו.
אינני יכולה לברוח יותר, הגיע הזמ להוציא את כל הידע
שהגיע טיפין טיפין ובכל שלב הדריך, לימד, ריפא.
עברתי תהליכים נפלאים בשנים האלה,חלקם מאד לא קלים.
ההתפתחות היא כמו עליה במעלה העץ, עץ החיים שלנו,
וכניסה פנימה לרבדים עמוקים מאד של הנפש.
"לעולם איני מבינה את טובתי הגבוהה ביותר"
אומר הספר "קורס בניסים". הדברים הם נכונים,
בכל שלב, אנו רואים רק את השלב, את המדרגה שהגענו אליה,
איננו יכולים לראות את התמונה השלמה וזה לא קל.
אני מוצאת את עצמי, עוברת תהליכים, שלבים ו
הולכת בדרך מעולם לא הייתי בה קודם.
ומה שמניע אותי הלאה, קדימה בלי להבין
זה האמונה והדחף הפנימי שאומר הכל בסדר
רק תמשיכי הלאה, גם כשנדמה לי שאני יודעת ומבינה,
יש דברים שהם עמוקים בתוכי, שעדיין איני מבינה אותם.
וזה בסדר, אני מקבלת את המצב שהוא לטובתי הגבוהה ביותר,
פשוט עכשיו הגיע הזמן לטפל בו.
ההתפתחות שלנו היא כמו עליה בספירלה כלפי מעלה
ואת תחילת עלייתנו גרמה הבעיה שלנו, שאותה באנו ללמוד וללמד.
כשאנו מתפתחים, אין אנו עולים בקו ישר כלפי מעלה,
אלא במעלה הספירלה.
ואז אנו נדהמים לגלות שהאבן, הבעיה, שבגללה
התחלנו את כל התהליך, עדיין נמצאת שם, למרות כל התהליכים שעשינו. אך אם נסתכל טוב טוב,היא קצת יותר קטנה,
משהו ממנה קילפנו ואם נסתכל שוב, נראה שהרבה דברים
שהיו חלק מחיינו וגרמו לנו עגמת נפש, כבר אינם מופיעים במציאות שלנו.
"האבן", היא תמשיך לעלות אתנו במעלה הספירלה,
אבל כל פעם היא קצת יותר קטנה. למה אי אפשר להיפטר ממנה כבר?
אני רוצה לקחת פטיש או קרדום ולפרק אותה שתעלם,
לא רוצה אותה בחיי, נכון זה מה שהיינו רוצים
אך האבן הזו היא הטריגר שלי להתקדמות.
היא הקארמה או הדארמה שלי, בלעדיה הייתי נחה לי
על מי מנוחות ומפסיקה לחפש
ופשוט מחליטה להיות אני, לקבל את כל מה שאני,
הנשמה, נותנת ויכולה לתת לי.
אבל האבן עדיין שם, זה אומר שעדיין לא סיימנו את תהליך החיפוש,
עדיין לא הסכמנו להיות מי שאנחנו בלי להילחם. עד מתי? ...
איך אמר ריצרד באך בספרו "תעתועים":
"איך אדע שסיימתי את תפקידי?
אם חי אתה, סימן שלא".
כלומר כל זמן שאנו חיים ישנו התהליך של החיפוש
וההתקדמות לתוך העצמי העלאי שלנו.
מתי ננוח ונהנה ממה שהשגנו?
כשנקבל שהכל בסדר, תחושה פנימית עמוקה של
"איני מבינה את טובתי הגבוהה ביותר"
אך הכל בסדר.
משהו שהנפש גדלה על השכל שמבקש תשובות ופתרונות,
השכל או האגו שלי שאינו מבין,
שהירידה היא גם כניסה למקום העמוק ביותר
ואולי הגבוה ביותר שמשם ארשה לעצמי להיות, רק להיות.
האגו מפחד שאם יגמרו לי כל המטרות
אצטרך ללכת הביתה או לחילופין לחיות חיים משעממים
בלי טרגדיות ודרמות, בהרמוניה.
דרך הדרמות הוא בעצם נאחז בי, האגו שלי.
כי זה בעצם כל הסיבה שהתחלתי את המסע הזה.
הרצון להיות מאושרת, להיות ורק להיות.
ואז אני מגלה שזה בעצם גם הפחד הגדול ביותר שלי.
כי מבחינת האגו שלי להיות מאושרת, כך סתם בלי שום סיבה זה סימן לשוטים.
כאותו ציור של השוטה בקלפי הטארות, שעומד על קצה הצוק
ויודע ומאמין שאם יפסע צעד אחד קדימה, יהיה מי שישמור עליו
"כי שומר פתאים ה'"
במציאות שלי, הוכיחו לי כמה אין אני יכולה להרשות לעצמי להיות נאיבית,
יסדרו אותך, יפגעו בך. הנאיביות שלי, הפחד להיות אותו פתי שה' ישמור עליו. כילדה עברתי תהליך, מנתינת אמון טבעית ופשוטה באדם
עד למצב של אי אמון מוחלט באנשים. האדם היחידי עליו סמכתי הייתי... אני.
ואז מצאתי את עצמי מבודדת מאד וזה כאב.
הייתי בנתינה גדולה מאד כלפי אנשים אחרים,
הייתי כמו אותו מגדלור שהאיר ואמר אתם בדרך הנכונה,
המשיכו הלאה. אך בתוכי הסתרתי את הכאב שלי שלא ידעו ,
שהמגדלור פתאום יכבה או יבכה. נלחמתי ב"פתי" שבתוכי,
לא רציתי שה' ישמור עליו, לקחתי עליו אחריות ו"אני" שמרתי עליו.
כיסיתי אותו במלבושים של ידע וחכמה ואורך רוח,
גיליתי אמיתות חשובות, ידעתי הרבה והבנתי הרבה,
אבל בתוכי הילדה הקטנה בכתה, לא הרשתי לה להיות.
לא את התמימות שלה ולא את העדינות שלה.
כפיתי על הילדה הקטנה הזו בדידות, עד אותו היום,
שב בניסיון לשלוח לעצמי הילינג וריפוי ולשחרר אמונות וטראומות מהעבר
כדי לצאת מהמקום הזה, הרגשתי פיזית שכל הגוף כואב... ואז נכנעתי.
עכשיו, אני מקבלת עלי בענווה את הילדה הקטנה שבי,
מותר לך להיות תמימה, מותר לך להיות נאיבית ולהישאר פתוחה
כי ה' שומר עליך ילדתי.
לא האגו שלי - אני, הנשמה שהיא ה', שאוהבת אותך כמו שאת.
סלחי לי, סלחי לי על הכאב שגרמתי לך
כי חשבתי שזה הטוב ביותר.
אני,
שושנה דונאיה.
